סתם הימים האחרונים

היי :)

אפילו כתבתי ביומן שאני צריך לכתוב פוסט. זה כמה אני משתדל.

טוב קצת מהימים האחרונים:

אני ואבא סוף סוף מצאנו זמן לשבת ביחד ולקנות כרטיסים לרומא. בהתחלה בחרנו שעות שיהיו נוחות לנו, והמחירים ממש קפצו. ואז פשוט הוספנו יום ובחרנו בחברת תעופה זולה יותר, אז יצא שהוספנו יום לטיול והמחיר הכולל ירד, שזה מדהים חחח

אז יש לנו ארבעה ימים מלאים, והולך להיות מדהים, אני מתכנן לנו המון המון דברים ובאמת להספיק לראות שם הרבה. ככה שעד הטיסה באמת יש לי לקרוא עוד ולתכנן לנו ממש מסלולים. מחכה לזה.

הימים האחרונים, אם הייתי צריך לתאר אותם, הייתי פשוט אומר שהם עוברים. לא עוברים טוב ולא עוברים רע, פשוט עוברים. עבר...חודש וחצי מאז הפרידה, ואני מתגעגע מאוד, להכל..חשבתי לפרט פה אבל זה רק יגרום לי להתגעגע יותר.

במשך היום זה משתנה מ-"אני מתגעגע והיא האחת" ל-"על הזין שלי בתכלס אני בן 24 תנו לי לחגוג" משהו כמו 4 פעמים ככה ביום.

ידידה טובה אמרה לי לא לשלוח הודעה רק בשביל לשים פלסטר על הפצעים, שזה מאוד נכון...ואני מאוד מתפתה לשלוח הודעה.

מצד שני, ברגע שכבר יש את המחשבות של באמת מגיע לי יותר, עם הזמן עם מקבלות בסיס ומתחזקות, שזה רק גורם לי לחשוב שבאמת אם אשלח הודעה עכשיו זה בשביל לשים פלסטר ולא משהו מבוסס שכדאי לעשות. כנראה שהגעגועים פשוט מדברים בעד עצמם.

אני משתדל באמת לגרום לעצמי להאמין שהזמן הזה לבד חשוב, וזה זמן טוב לבסס את עצמי, להפסיק להגיע לשיחות/קשרים עם אנשים בחוסר ביטחון, באמת לבנות ביטחון עצמי, להתחיל להסתכל על אנשים מגובה העיניים ולא מלמטה. ולבנות את עצמי בעיקר.

ובנושאים קצת פחות מדכאים:

שיעורי הנהיגה הולכים לי טוב, כבר שמונה שיעורים.

העבודה סבבה לגמרי, אני נהנה ממש לעבוד בתל אביב. אני אמנם מאוד נהנה מזה שהמשרה חלקית ויש לי מלא זמן פנוי, אבל יש כרגע דיבורים על טיול רציני וקצת בעיה לחסוך ככה. כרגע עדכנתי את הקורות חיים, שלחתי קצת לכל מיני משרות אבל עושה רושם שאני קודם כל צריך לחשוב על כיוון מסויים, להמשיך אולי את הקורס שאני לוקח בבית, כדי באמת להכנס למשרה שאני בטוח בה ולא "יאללה ננסה" כזה.

אני חושב שברמה האישית, אחד הדברים שהכי מפריעים לי כרגע הוא תחושות של פספוס, וזה מלווה אותי בכל מיני מקומות. אני חושב שבזמן האחרון אני באמת מנסה לעבוד על זה, לנסות להיות ספונטני יותר. השבוע למשל היה משהו בתל אביב אחרי העבודה ואשכרה אני וחבר ירדנו מהאוטובוס הביתה כדי ללכת לשם, ונהניתי בטירוף...זה פשוט שווה את זה, באמת בשבילי כדי להנות וגם כדי להשתיק את התחושה הזאת של "מה אם". אז זה משהו ששמתי לעצמי כמטרה כרגע, ללכת ולנסות ולגשת ולא להרגיש שיכלתי ולא עשיתי. פשוט חבל שאני אסתכל על זה עוד 10 שנים ואגיד "וואלה לא עשיתי מספיק".

אני מלמד את עצמי פסנתר בבית. שזה מגניב, תמיד רציתי...יש לי איזה אורגן בן 35 שמזייף אבל עושה את העובדה. ונראה לי שאחרי שהחיוב של הטיסה ירד אני אתחיל לברר איפה אני קונה חדש, משוכלל כזה שבאמת יהיה לי יותר כיף לנגן בו.

אני חושב שברגע שהתקופה והמועקה תעבור, ואני אתחיל קצת יותר להנות מהזמן שלי ולהבין שעכשיו זה חופש ואני יכול לעשות מה שאני רוצה, במקום להסתכל על מה שחסר לי, יהיה לי הרבה יותר טוב...וברור לי שזה תהליך, ואני לגמרי עובד על זה :)