אוקיי אז קרה הרבה, בשבוע האחרון ובעיקר מאז שעדכנתי פעם אחרונה.
התקבלתי לעבודה מהפוסט הקודם.
בואו נתעכב על זה רגע, יותר בשביל עצמי ופחות בשביל השופוני (טוב, קצת גם בשביל זה).אבל ברצינות, קורים לא מעט פעמים שאני לא מעריך את עצמי מספיק, לא חושב שאני "משהו" או מזלזל,
התקבלתי להייטק.
אשאר שם או לא, הוכחתי לעצמי משהו.
מפה לשם משכתי שבוע,
בשבוע השני (שזה השבוע הזה) מסתבר שידידה שלי חלתה בקורונה, ככה שאני בסופש הייתי עם חולה מאומתת ובידוד לשבועיים!
שלחו אותי ואת מי שהיה במשרד לעבוד מהבית, בהתחלה לשבועיים של הבידוד ואז מסתבר שעד סוף החודש אהיה בבית.
אז עד שהחלטתי משהו לגבי העבודה, פתאום הכל משתנה.
אני עדיין חושב על זה, תכננתי לקחת את הסופש הקרוב להחליט.
ובינתיים אני בבידוד, כבר קיבלתי תשובה שלילית וכמובן שאני עדיין נזהר ועדיין בבידוד (רק אני בבידוד ממי שבבית).
לא היה פשוט, הכל עם כפפות וחומר ניקוי כל פעם שיוצאים מהחדר...אבל העיקר שהתשובה שלילית ואני לא מסכן פה אף אחד.
קצת חשבתי שאשתגע בחדר, אבל בינתיים אני לוקח את זה לא רע. בעיקרון כל השבוע עבדתי ככה שהייתה לי תעסוקה עד הצהריים, לפעמים עשיתי שנצ אחרי, אבל אני מעסיק את עצמי ונראה לי שזאת גם הזדמנות לחשבון נפש קצת עם עצמי, לקרוא קצת, להשקיע בעצמי.
אז למה אני רוצה לעזוב?
גם בגלל החרדה, גם בגלל שהישיבה הממושכת קצת מדכאת אותי.
אבל האמת שבשבוע הזה שהתחלתי לעבוד חשבתי למה אני לא רוצה את העבודה.
והגעתי למסקנה שאני צריך לחוות, אני יודע שמהצד זה נראה מקסים וכשאני בעבודה כזאת אני אומר לעצמי "אני אצא מהעבודה ואלך לקרוע את העולם" מה שאף פעם לא קורה.
אבל אני כן רוצה טיול, אז להכנס עכשיו לחברה רצינית בשביל להתקדם בה, קצת פחות רלוונטי. שזה גם שיקול.
כל הסטרס הזה של השבוע האחרון גרם לי להבין כמה אני צריך את הזמן כרגע להיות הכי חופשי שאפשר. אני בן 24 ובמתח לא תקין.
ואני צריך את הזמן הזה כמו שהיה לי בעבודה הקודמת: לעבוד בעבודה מפגרת, לצאת להשתכר אחרי עבודה ולחסוך כסף לטייל.
ואני חוזר לעניין הבידוד, בא לי מאוד לצאת מהשבועיים האלה מהחדר שלי רגוע יותר, אחרי שהדברים אצלי בראש כבר לא מעיקים וסידרתי עם עצמי את מה שאני צריך.
אז אחד הרעיונות שתפסו תאוצה ממש בשבועיים האלה, זה הרעיון לעבור לצפון. לתקופונת, לחפש דירה, לחפש עבודה שם.
וידידה שלי עזרה לי בזה ומדהים כמה מהר כבר הייתי שם, פתאום הכל נראה שונה, לפני שניה כל הדבר הזה היה בגדר רעיון, ופתאום אנחנו שניה משם, שניה מלצאת מהבית, מהנוחות, לצאת ולחוות.
שזה הדהים אותי. ואז אשכרה קורה.
וזה כנראה מה שיקרה, אני ממש צריך את זה. תקופה של איזה חודש לראות את המקום, לנוח בין היתר, ולחפש שם עבודה. לראות אם אני מסתדר ומוצא את עצמי, ואם טוב לי אז אפשר גם להישאר :)
כמובן שיש את נושא העבודה אבל אראה מה אני עושה לגבי זה...אולי אפילו אציע שאמשיך לעבוד מהבית משם במידה ואעבור? מה יש לי להפסיד בעצם.
מה עוד קרה,
זוכרים את הפוסטים על האקסית?
אז שבוע שעבר כמעט הגעתי למצב שאני כותב לה שוב, הנוסח הרגיל של "היי מה שלומך רוצה שנשב לדבר?" כזה.
מפה לשם ובשיחה עם ידידה, היא הציעה ואני החלטתי שזה כל כך חכם, לכתוב לה מכתב.
היה המון מה שסיפרתי לחברים, ופה בבלוג, לגבי עניין הפרידה והכל. ובאמת האקסית שלי היא היחידה שלא שמעה את מה שישב לי על הלב. וזה באמת כי נתקנו קשר והפרידה נעשתה בווטסאפ והכל...
וכתבתי, המוןןןןןן. אבל הוצאתי שם הכל. הכל.
ואני ממש גאה בעצמי על זה, ושמח שעשיתי את זה. לא השארתי שום ספק, לא השארתי שום מחשבה או תחושה שלא נכתבה לדף. מרגיש כאילו לקחתי את כל מה שאני מרגיש, כל הגעגועים והתחושות והזכרונות, התהיות והחששות, כל מה שהעמיס עלי, הכל הכל הכל וכתבתי לה.
כל השאלות, והספקות של "האם היא יודעת/זוכרת/חושבת" לא אגיד שנעלמו לגמרי, אבל תופסים פחות מקום, כי הספקות שלי לגבי הקשר נעלמו בצורה מסויימת, זה כבר לא שאלה של "האם לספר לה מה אני מרגיש" או לא, והאם היא מרגישה כמוני, כי מהרגע ששלחתי את זה, היא יודעת הכל.
והיה לי הרבה מה לכתוב שזה באמת אינדיקציה לכמות המטורפת ששמרתי בבטן, ובין היתר כמה רציתי לספר לה מה קרה איתי.
התשובה שלה הגיעה ביום שני, תשובה לא מאוד ארוכה ולא התפתחה לשיחה. היא כתבה שהיא שמחה ששיתפתי וזה כנראה ישב עלי. מסתבר שהיא בזוגיות, ולכן היא לא הרגישה במקום להיכנס לנושאים הרגישים יותר.
כן כאב לי, כאב לקרוא את זה. זה היה משפט מהסוג שנגע לי במקומות הרגישים, זה שאומר "אני בזוגיות ומתכננת את העתיד שלי בצורה אחרת".
כי א', מה זוגיות? את האקסית שלי שעדיין יש לי רגשות אליה, לא תכננתי לקרוא שאת בזוגיות.
וב', המחשבה של השוני בין מה שהיה לנו לבין מה שיש לך היום. התכנון השונה, המחשבות של העתיד שכנראה לא היו כשאני הייתי שם. כמובן שישר עולה המחשבה שמדובר על משהו יותר טוב.
אז ההודעה כן כאבה, עניתי לה על זה כמובן ואמרתי תודה שהיא קראה והגיבה, ושכן לא פשוט לי לקרוא את מה שהיא כתבה ושאני שמח ומקווה שטוב לה.
אז כן זה משהו שלקחתי איתי לכמה ימים אחרי, ברור שמעלה שאלות ולא מעט קנאה. ואני משתדל באמת לא להתרכז בזה ולא לתת לזה להשתלט. הולך לי לא רע.
אני יודע ומתחיל להכניס לעצמי לראש שהמחשבות שלי לא נכונות. כן עשיתי טעויות, כן יש אמת בדברים שלה, כן פיקששתי וכן לא ידעתי להתמודד עם דברים מסויימים.
אבל הייתי טוב, הייתי חבר ובן זוג טוב, ודאגתי ואהבתי והייתי מוכן ללמוד ולהכיר כדי להשתפר.
אז אני לא יודע מה יש לה היום, אני יודע שמה שעברנו היה משמעותי ותרם לעיצוב של עצמי, וכל חוויה היא חוויה לימודית.
אני יודע שאני משהו טוב, ושהיא קיבלה לא מעט מהקשר הזה שהיה לנו.
ומפה הלאה, זה כבר הסיפור שלי :)
אגב, השיר בתחילת הדף ליווה אותי במשך כל השבוע הזה.
אחד הדברים שיצרו אצלי הכי הרבה קושי זה איך שדברים ביום יום הזכירו לי את האקסית.
פריטים אקראיים יכלו להקפיץ לי את הבן אדם למחשבות רק בגלל שבעבר הם היו מקושרים אליה.
ככה שאני מניח שכל מי שעבר פרידה יכול להזדהות עם זה שאתם הולכים ברחוב או נמצאים בבית, ושומעים או רואים משהו ופתאום הכל כואב.
בשיר הוא מדבר על אחרי פרידה, ואיך משהו כמו ג'ינס שחור או Daphne blue (שזה סוג של צבע) עדיין מזכירים לו אותה.
אז זה התחבר לי ממש.
אני רק רוצה להגיד שהוא בתחילת הדף, אבל הפוסט נגמר הרבה יותר חיובי ממה שחשבתי שיגמר :)
;){kind=link}