אמרתי לעצמי שאני לא אתעסק בזה יותר מדי,
כי עצם המטרה בלהתעלם היא באמת לא להתעסק בנושא.
אבל הבלוג זה מקום טוב לזרוק אליו את המחשבות שלי, וזה עדיף מאשר שזה ישב לי על המחשבות.
אחרי פרידה יש איזשהו שלב שאתה מנחם את עצמך: "היא לא הייתה שווה את זה", "מגיע לי יותר", "חבל על הזמן שלי" וכו'.
והשבוע, חצי שנה אחרי הפרידה, המחשבות האלה איכשהו התחילו להתגבש, כאילו הגיע השלב הזה של "וואלה, זה נכון". והדבר הזה היה מלווה בעיקר בהרבה עצבים שהגיעו בעקבות ההבנה שמה שהיא עשתה באמת לא בסדר ושבאמת מגיע לי יותר.
(להלן, מגיע לי יותר מפרידה בווטסאפ, וחודש של מריחות ואפילו סינונים לפני הפרידה עצמה).
ולפני כמה ימים הייתי אצל החברים שאני מתנחל אצלם כל תקופת הקורונה הזאת, וקמתי רגע כדי לגשת לפלאפון לראות אם יש לי התראות כלשהן, ולהפתעתי, תגובה ממנה על סטורי שלי באינסטגרם.
פאקינג אימוג'י. אימוג'י. זאת התגובה.
That's it.
עכשיו, לא בכל סיטואציה זה היה מעצבן אותי ואני בטוח שיש אנשים שיקראו את זה ויגידו "וואלה, הייתי שמח לקבל תגובה מסויימת מהאקס שלי", אז אני אסביר.
זה לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה, וגם אני חטאתי בלהתחלתי איתה שיחות מאז הפרידה.
ההבדל בינינו זה שאני לא עוקב אחריה ברשתות חברתיות. אז אני לא הגבתי לה אמוג'י לא ברור על סטורי, כשהיה לי מה להגיד כתבתי לה בווטסאפ. הייתי ברור, בין אם זה היה להגיד לה משהו ובין אם זה סתם היה לשאול מה שלומה.
אני בן אדם כזה שלא אתעלם מתגובה של מישהו ובמיוחד תגובה של מישהי שיש/היה לי רגשות אליה. לכן באמת כל פעם שהיא הגיבה לי על משהו השיחה המשיכה בזה שאני שאלתי מה איתה, ואיך היא מסתדרת, ומה המצב בבית וכו'.
ולמה האימוג'י הזה כל כך עיצבן אותי?
כי בכל השיחות האלה היא לא שאלה חזרה.
היא לא שאלה מה איתי.
והשיחות האלה הסתיימו תמיד בשתי הצורות הבאות: או שהיא מפסיקה לענות על מה שרשמתי. או שהיא רושמת לי איזשהו "חחחחח" ופה זה נגמר.
זה למה האימוג'י הזה מעצבן. כי היא לא עושה את זה כדי ליצור קשר, או להתעניין בי. ושלא נדבר על לחזור. והיא מספיק חצופה כדי להגיב לי ולשלוח לי את הרמזים האלה שלא מרמזים על כלום, באיזשהי נכות רגשית שכנראה מונעת ממנה להבין שכשאת נפרדת מבן אדם שאהב אותך, לא משנה מתי תשלחי הודעה, היום שלו יעצור בגללך.
וכל פעם נוצר ספק קטן בעקבות זה שהיא יצרה קשר. האם אולי נשאר שם משהו ביני לבינה. ותמיד זה מתקדם לאיזשהי שיחה כדי באמת להבין האם יש הצדקה לספק או לא, כי לא לענות ולהישאר עם ספקות זה חרא. אבל כבר לא משתלם לי להוכיח לעצמי אם כן או לא ולענות לה על הדבר הזה, כי הכאב שבא בעקבות זה שהשיחה נגמרת כי את לא מתעניינת הוא הרבה יותר גרוע.
אז לא עניתי. והספק נשאר, אבל הרבה פחות כואב.
חבל שאין פה אימוג'י של אצבע משולשת.
;){kind=link}